החלטה בתיק עמ"ת 186-05-11

בפניי ערר על החלטת בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט ע' קוטון) מיום 28.4.2011 בגדרה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המתנהלים נגדו בתיק העיקרי.

כנגד העורר הוגש כתב אישום בבית משפט השלום בחיפה, המייחס לו ביצוע עבירות של התפרצות לבית מגורים לביצוע עבירה בצוותא, גניבה בצוותא, קשירת קשר לביצוע פשע, והסתייעות ברכב לביצוע עבירה.

על פי עובדות כתב האישום מתגוררים המתלונן, העורר ואחד זריהן אליהו (להלן: "זריהן") באותו בניין ברחוב נתיב חן בחיפה. בבעלות המתלונן מצויה דירה נוספת באותו  רחוב (להלן: "הדירה"). ביום 23.3.2011 או בסמוך לכך, קשרו העורר וזריהן קשר לביצוע התפרצות לדירה. לצורך כך יצרו קשר חברי עם המתלונן, דלו מפיו פרטים לגבי מיקומה המדויק של הדירה, והביעו התעניינות לגבי מעשיו ביום האירוע. המתלונן גילה להם כי ביום האירוע ישהה בדירה האחרת שבבעלותו לצורך פגישות עם אנשי מקצוע. לשם קידום הקשר, נפגשו העורר, זריהן ויצחק אסולין (להלן:"אסולין") בשעות הבוקר של יום הפריצה (23.3.2011) וסיכמו ביניהם כי העורר וזריהן יפרצו לדירת המתלונן בעוד אסולין יתצפת מביתו ויבחן את צעדיו של המתלונן וידווח על כך לשניים האחרים. בהמשך לכך, יצאו העורר וזריהן באמצעות רכבו של העורר אל הדירה, התפרצו לתוכה ונטלו כספת ובתוכה כסף מזומן רב. העורר וזריהן יצאו מהבניין כשעל ראשיהם קסדות אופנוע בצבע שחור והגיעו לבניין מגורים ברחוב ניסנבויים בחיפה, שם מתגוררת אמו של העורר. זריהן יצא מהרכב ונשא את הכספת כשהיא עטופה בכיסויי חליפות השייכות למתלונן, בעוד אסולין עומד בפתח הבניין ומסתיר בידו את מצלמת האבטחה המותקנת במקום.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

בהחלטתו נשוא הערר שבפניי, לאחר שבחן את תיק החקירה, קבע בית המשפט כי בידי המשיבה מארג ראיות נסיבתיות אשר בהצטברותן עשויות לצקת בסיס ראייתי איתן להוכחת טענות המשיבה  המפורטות בכתב האישום. עוד נקבע כי לנוכח העובדה שמדובר בעבירה שתוכננה תוך התארגנות ויוזמה של מספר שותפים, ולנוכח עברם של העורר וזריהן, קמה לגביהם עילת מעצר. בבואו לבחון חלופת מעצר, ראה בית משפט לאבחן בין השניים. לגבי זריהן נקבע כי הרשעתו האחרונה הנה מיום 6.6.2005 בגין עבירה שנעברה ביום 22.9.2004 וכי תלוי ועומד נגדו תיק נוסף שאינו בעבירת רכוש. בית המשפט לאחר שבחן את החלופה קבע כי יש בה כדי לצמצם את מסוכנותו של זריהן ועל כן הורה על שחרורו בתנאים מגבילים הכוללים מעצר בית בבית אמו. לעומת זאת נקבע כי מצבו של העורר שונה בתכלית. מעבר לעובדה שנראה כי הוא החוט המקשר בין כלל המעורבים וכי דמותו היא הדומיננטית, בין היתר לאור מעורבות הרכב שבחזקתו, הרי שעברו הפלילי מכביד ביותר. בהקשר זה הפנה בית המשפט כי העורר הורשע לאחרונה בביצוע עבירות התפרצות למקום מגורים וגניבת רכוש רב ערך בשיתוף עם אחרים, וכי המעשים המיוחסים לו בתיק דנא נעשו לכאורה על ידו שעה שהמתין לקבלת תסקיר מעצר שנתבקש במסגרת הטיעונים לעונש בטרם ייגזר דינו בתיק האחר. בית משפט קמא הוסיף כי בכך מעיד על עצמו העורר כי הוא מסוכן לבטחון הציבור ואין מקום ליתן בו אמון. בנוסף, גם בחינת החלופה הקונקרטית שהוצעה הביאה את בית המשפט למסקנה כי אין בה כדי לצמצם את המסוכנות הנשקפת מהעורר, באשר אמו לא תוכל להפעיל עליו את מרותה ואילו רעייתו מטופלת בשלושה ילדים קטנים, בעוד אחותו עלולה לשמש עדת תביעה וביתה מצוי בקרבה לביתו של המתלונן. לפיכך, הורה בית משפט השלום על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, ומכאן הערר.

בהודעת הערר שהנוחה בפניי הלין העורר על שתי קביעות של בית משפט קמא - האחת נוגעת לקיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה, והאחרת עניינה קביעתו של בית המשפט כי אין ליתן בעורר את האמון הדרוש לשחרורו בחלופה.

בחנתי את תיקי החקירה שנמסרו לעיוני ולא מצאתי יסוד לטענות העורר בכל הנוגע לקיומה של תשתית ראייתית מספקת לצורך מעצר עד תום ההליכים.  בית משפט קמא בחן את הראיות בקפידה והתייחס למארג הראייתי באופן מפורט תוך שהוא מתייחס לכל טענה שהעלה העורר. לא מצאתי כי נפלה טעות בקביעותיו ומסקנותיו.

די אם אפנה להודעה שנמסרה מפי עדת הראיה, שנקרתה לזירת האירוע בסמוך לשעת ההתפרצות והבחינה בשני גברים עטויי קסדות כאשר אחד מהם מחזיק חפץ כבד מכוסה בבד, ושניהם נכנסים לרכב לבן ישן שאת מספרו הצליחה לרשום. מדובר ברכב בבעלות אבי העורר ומצוי בחזקתו ושימושו של העורר. לכך יש להוסיף את הודעתו של המתלונן שסיפר בין היתר אודות הקשר האינטנסיבי שהיה לו עם העורר וההתעניינות הרב שגילה הלה בו ובדירתו.

שיתוף הפעולה מצד העורר בחקירתו היה חלקי ביותר ומקובלת עליי קביעתו של בית משפט קמא לפיה ניכר כי ניסה להתחמק מלספק תשובות מלאות ומפורטות לשאלות שהופנו אליו. למותר לציין כי זריהן בחקירתו זיהה עצמו כמי שנשא חפץ גדול ונכנס לבית ברחוב ניסנבויים, בו מתגוררת כאמור אמו של העורר. לטענת זריהן מדובר בטלוויזיה ישנה. אלא שבחקירתו בחר זריהן להתעלם מכך שבעת כניסתו לבניין טרח מאן דהו לכסות את מצלמת האבטחה המותקנת במקום ולא נתן הסבר מדוע הביא את המכשיר דווקא לאותו בניין.

אף מצלמות האבטחה שבבניין ברחוב נתיב חן תיעדו בבוקר ההתפרצות, פעילות אינטנסיבית בין שלושת המעורבים. הוא הדין לגבי מחקרי התקשורת שתיעדו קשר אינטנסיבי ביניהם, קשר שלא ניתן לו מענה מפורט בהודעותיהם.

עוד יוער כי ברכבו של העורר נמצאה קסדה שחורה, עובדה המתיישבת עם גרסת עדת הראייה שציינה כי ראתה שני גברים עטויי קסדות שחורות יוצאים מהבניין ברחוב נתיב חן בסמוך לשעת האירוע כאשר אחד מהם נושא חפץ גדול וכבד. 

דומה כי די בכך על מנת להצביע על תשתית ראייתית מספקת לצורך שלב זה של הדיון. ב"כ העורר הצביע על פריכות וסתירות אחדות בחומר החקירה. דומה כי מקומן של אלה להתברר במסגרת ההליך העיקרי. כבר נקבע לא אחת כי בדונו בבקשה למעצר עד תום הליכים כל שעת בית משפט לבחון בפן הראייתי הנו קיומן של ראיות לכאורה מבלי להידרש למבחני מהימנות או משקל. נקבע עוד כי לא הרי ראיות לכאורה כהרי ראיות הנדרשות לצורך הרשעה. 

בבש"פ 6187/95 מ"י נ' אלעבד, תק-על 95 (3) 653, נקבע כי:

"בדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים שומה על שופט ליתן דעתו לכך שאין הוא יושב לדין במשפט גופו, וכי לעת סיומו של ההליך אין הוא מכריע בדין אם לחייב נאשם ואם לזכותו. חלילה לו לשופט להידרש לבקשה למעצר כמו שהייתה הכרעת דין. אם כך יעשה, לא אך יערב מין בשאינו מינו, יקדים את המאוחר למוקדם ויביא לכפל בהליכים, אלא שעלול הוא, ולו מבלי משים, לשבש את ההליכים לגופם לכשיגיע זמנם. המחוקק הורה בסעיף 21א(ב) לחוק כי לא יתן בית משפט צו מעצר עד תום הליכים אלא אם יש ראיות לכאורה להוכחת האשמה ולמותר לומר כי לא הרי 'ראיות לכאורה' כהרי הוכחת אשמה מעבר לספק סביר כנדרש להרשעתו של נאשם".

נכון הוא שמדובר בראיות נסיבתיות ואולם אין בכך כדי למנוע את האפשרות שראיות אלו יוכלו בסופו של הליך להוביל להרשעת העורר (ראה והשווה בש''פ 4115/09 מלכה נ' מדינת ישראל). נקבע על ידי בית המשפט כי במצב בו קיימות ראיות נסיבתיות יש להסתכל על מכלול הראיות ולבחון את משקלן של הראיות לאחר הרכבתן יחד (בש''פ 8208/04 חסיד נ' מדינת ישראל). בבש"פ 3885/10 שם טוב דרי נ' מדינת ישראל נקבע כי:

"לסיום יודגש, שבהליך המקדמי אין צורך שתקום מסקנה מרשיעה אחת ויחידה מתוך הראיות הנסיבתיות, אלא רק פוטנציאל להשגת אותה הרשעה אחת ויחידה, וזאת מבלי להכריע במשקלן ובמהימנותן של הראיות (בש''פ 991/99 מדינת ישראל נ' קנילסקי (לא פורסמה, 17.2.1999)). בעשותו כך בית המשפט איננו כבול לבחון את הראיות בכללותן על פי מבחנים ראייתיים חלוטים ונוקשים אלא על פי אמות מידה של הסתברות, הגיון ושכל ישר".

לדעתי, בחינת הראיות, בהתאם למבחנים שנקבעו בפסיקה לרבות אלה שפורטו לעיל, תוביל למסקנה כי  קיימות בתיק החקירה די והותר ראיות שיש בהן כדי להקים פוטנציאל הרשעתי.

גם בסוגיית החלופה לא מציתי מקום להתערב בקביעתו של בית משפט קמא. בצדק ראה בית המשפט לאבחן את העורר מזריהן אשר עברו פחות מכביד. לחובתו של זריהן הרשעה מיום 6.6.2005 בגין עבירה שנעברה כאמור ביום 22.9.2004. קודם לכן רשומה לחובתו הרשעה מיום 13.5.1993. בנוסף, תלוי ועומד נגדו תיק פלילי בעבירת אלימות ושיבוש, שבו טרם הכריע בית המשפט את דינו.

לעומת זאת לעורר עבר פלילי מכביד יותר. אכן אילולא הרשעתו האחרונה של העורר, ניתן היה שלא לייחס חשיבות יתר לעברו. יחד עם זאת אין להתעלם מכך שהעורר הורשע, על-פי הודייתו,  בעבירת רכוש בתיק המתנהל בבית משפט השלום בקריות. באותו תיק מדובר בעבירה הדומה במהותה לעבירה נשוא עניינו, קרי התפרצות לדירת מגורים בשיתוף עם אחרים וגניבת רכוש רב ערך. העורר הורשע אך ביום 7.12.2010 והטיעונים לעונש נדחו לצורך קבלת תסקיר שירות המבחן. התסקיר התעכב בשל שביתת העובדים הסוציאליים וקודם שניתן, הספיק העורר לבצע לכאורה את המעשים המיוחסים לו כאן. בצדק נקבע כי יש בכך כדי להעיד כי אין מקום לרחוש אמון בעורר וכי מעשיו מעידים עליו שהוא מסוכן לבטחון הציבור ובטחון רכושו.